דברים לזכרו באזכרת יום השנה
אזכרת שנה ליונדב – ליאורה לוינשטיין, אמא של יונדב
יונדב ילד אהוב שלי
אתה מכיר את המשפחה שלנו, אנחנו רגילים לחשוב חיובי, לראות את הטוב בכל דבר. ירשנו את זה מהסבים והסבתות שלך. בשנה החולפת זה היה מאתגר. קרו בשנה הזאת, וקורים כל הזמן, המון דברים טובים, דברים יפים ומשמחים. מדברים גדולים – כמו לידת התינוקות במשפחה, שלנו ושל הדר, בשנה החולפת, כל אחד מהם נס עצום; והנסים שכל עם ישראל רואה בתקופה האחרונה במלחמה הקשה הזאת – ועד הדברים הקטנים לכאורה שאסור לקחת כמובנים מאליהם. כמו הבריאות שלנו, המשפחה המיוחדת במינה שלנו – סבא וסבתות שלך, אחים, גיסים, אחיינים, דודים, בני דודים וכל המחותנים שלנו ומשפחותיהם – משפחה שלא מפסיקה לתמוך ולעטוף, כמו גם כל החברים הרבים שזכינו בהם; וכמו ארצנו ועמנו הנפלאים שמחזיקים מעמד בתקופה הקשה שאנחנו מצויים בה. על כל אלה ועל עוד הרבה מאוד אני מודה לבורא עולם יום יום. הדר המדהימה שלך אפילו קנתה לי ולה מחברות יפות כדי שנשים לב ונרשום בהן דברים טובים יומיומיים.
אבל אני מודה שמסך העצב והגעגוע אליך מקשים על חדירת התודעה של כל הטוב לתוך הלב שלי. החלל שהותרת, היעדר הנוכחות הפיזית שלך איתנו כואבים כל כך שקשה לרגשות אחרים למצוא את מקומם.
רק דבר אחד מצליח באמת לבקוע את המסך הזה, לפרוץ את עמעום הרגשות, וזה אתה יונדי. כשאני חושבת עליך, מספרת עליך לאנשים אחרים, על מי שהיית, על מה שעשית בחייך הקצרים, על מה שהותרת בעולמנו, ליבי מתמלא אושר וגאווה, ואני מלאת הודיה על כך שזכיתי להיות אמא שלך וזכיתי לקשר כל כך אוהב וקרוב איתך במשך כל חייך.
חבל שאבא לא כאן להעיד, כי כשהייתם שישה ילדים קטנים אמרתי פעם לאבא: "תרשום כמה אני נהנית להיות אמא שלכם, תרשום כדי שלא אגיד אחר כך למה לא הערכתי את התקופה היפה הזאת." יונדי, אהבתי להיות אמא שלך כשהיית תינוק ופעוט מתוק להפליא, אפרוח בלונדיני יפה תואר, חכם ושובב; אהבתי להיות אמא שלך גם כשהייתה לך תקופה מעצבנת קצרה לפני הבר מצוה, וגם יותר מאוחר כשעברת תקופות קשות. ושמחתי עד אין סוף להיות אמא שלך כשמצאת את מקומך בסיירת גבעתי, אהבת את השירות שלך ובאותו זמן גם ביססת את הקשר שלך עם הדר והפכת לבן אדם מאושר ושלם.
במהלך כל חייך אנשים רצו להיות בקרבתך. כשהיית ילד ונער אחיך הגדולים, בני הדודים וחברים רצו לבלות עם הילד החמוד, השובב, הסקרן, ההרפתקן עם רעיונות יצירתיים ואומץ לבצע אותם. בילוי איתך היה מלווה בהנאה ובצחוק, בתוספת הקשבה שלך למי שנמצא איתך, תמיד בזרימה כיפית.
כשבגרת, הפכת קצת פחות רועש ושובב אבל נשארת הרפתקן, סקרן ואמיץ, זורם ומקשיב ורגיש ונוסף לך כל הידע הנרחב שספגת מאבא ומקריאה אינסופית בספרים בתחומים רבים ומגוונים. חלקת מהידע שלך באופן צנוע ושקול, רק אם נתבקשת, אף פעם לא מתנשא או מקטין אדם אחר.
גם בצבא החברים והמפקדים רצו בקרבתך. גם כי ידעו שתמיד יהיו צחוקים והרפתקאות וגם כי ידעו שאפשר לסמוך עליך, שתדע להוביל, בחוכמה ובאחריות. החברים בצבא, איתם בילית כל כך הרבה, וחווית חוויות לפעמים מאתגרות ותמיד כל כך משמעותיות, אהבו אותך אהבת נפש, ידעו שתעניק להם אוזן קשבת ותתן עצה מתאימה לכל אחד.
אולי התכונה הבולטת שלך יונדב לאורך חייך, היא היכולת לתת לאדם מולך את התחושה שהוא אהוב, חשוב, בעל ערך. זה יצא מהלב הענק שלך, מהאופי הצנוע, מענוה גדולה.
הרב יונתן זקס, בספרו על פרשיות השבוע, "רעיונות משני עולם", כותב בפרשת נשא על התכונה הזאת.
הפרשה פותחת ב"נשא את ראש בני גרשון.." מדובר בספירה של בני שבט לוי כחלק ממנין בני ישראל. אבל התורה משתמשת במילה "נשא", לא במילים למנות או לספור או לפקוד. הרב זקס מקשר את השימוש במונח נשא לרעיון הבסיסי שכל אדם נברא בצלם אלוקים, כל אדם הוא יחיד ומיוחד. אנחנו לא סופרים אנשים כמספרים – כהמון לא מובחן – אלא כיחידים. לשאת את ראשו של אדם זה להרים את רוחו, לתת לו תחושה שהוא בעל ערך כיחיד בתוך הקבוצה. הרב זקס אומר שיש בעולם אנשים רבים בעלי תחושת חשיבות עצמית, אבל חסרים בעולמנו אנשים שיודעים לתת לאחרים את התחושה שהם חשובים ובעלי ערך, לשאת את ראשם.
חסרים לנו אנשים כמוך יונדב.
בתקופת נערותך, בסיפור הזוי שרק בורא עולם יכול היה לסדר, מצאת את עצמך במקומות בהם פגשת נערים שעברו חיים קשים, נערים שהיו שונים ממך בכל מובן אפשרי. אולי שם בלטה ביותר היכולת הזאת שלך לראות בן אדם, להקשיב לו, להתחבר אליו ולתת לו תחושה טובה.
כמה חודשים אחרי מותך מצאתי בתוך ארון בבית תיק קטן בו קיפלת מכתבים שכתבו לך חלק מאותם נערים. אף פעם לא ראיתי את המכתבים האלו, ולקח לי הרבה זמן להירגע ממה שקראתי. אני רוצה לשתף כאן בכמה משפטים מתוך המכתבים:
"ליונדב היקר, שהגעתי וואלה חשבתי אתה מדריך אבל עם הזמן התחלתי להכיר אותך ואתה אחלה גבר מצחיק יודע לשחק כדורגל, …"
"ליונדב היקר אחשלי היקר אתה, אני מעריך אותך יותר מכל אחד אחר, אתה בן אדם טוב עם לב טוב. עזרת לי למרות שאני מקלל אותך מידי יום, אבל אתה יודע שאני אוהב אותך. אתה אחד הגברים שיצא לי לפגוש… אתה בן אדם זהב, עזרת לי מאוד בזמנים הקשים שלי אתה היית לצידי… יצא לי לפגוש בן אדם גבר שידע מה הוא רוצה מעצמו."
"יונדב היקר, וואלה אח שלי מחר אתה עוזב אותנו, כמה שתהיה חסר כאן. בתור התחלה רציתי להגיד לך תודה על הכל, על כל העזרה והתמיכה. על זה שהרגעת אותי מלא פעמים. בהתחלה כשראיתי אותך אמרתי מה לי ולאשכנזי יפה התואר הזה?! למדתי להתחבר אליך ונהיית חבר אמיתי בשבילי, באמת השרית רוגע בקבוצה, שמשת דוגמא חיובית בקבוצה. אח שלי… אתה בחור מיוחד, בוגר שאוהב לתת ולעזור…" סוף ציטוט
יונדי, במהלך השנה הזאת חשבנו ודיברנו עליך בלי סוף, וכנראה גם נמשיך. לא באופן מכוון, יצא שלא התמקדנו בסיפור הגבורה של הקרב בו נפלת. אין ספק שאתה, חברך לצוות גלעד והמ"פ שלכם יהודה כהן נפלתם כגיבורים, לאחר קרב מול קבוצה גדולה של מחבלים שארבו לכם.
אבל אנחנו מתמקדים בחייך ולא במותך כי היית גיבור גם בחייך. ודמותך כל כך מלאה חיות ואור. אתה ממשיך ותמשיך להאיר את חיינו יונדי. ואני בטוחה שבזכות זה בעזרת ה' גם נצליח לשמוח ולצמוח.
השארת לנו מתנות רבות יונדב. מסרים להעביר לאנשים ולדורות הבאים מתוך אישיותך והתנהלותך בחייך.
זכרונות כל כך מתוקים, משמחים ומצחיקים. חפצים שאני עדיין לא מעיזה לגעת בהם – כלי נגינה ואינספור ספרים.
והבאת לנו את הדר. הדר שגרמה לך להיות אדם מאושר ושלם.
הדר שכל השנה הזאת מפיצה את האור שלך בכל הארץ – ואפילו מעבר לגבולותיה – באמצעות מילים כתובות ומדוברות שיוצאות מהלב ונכנסות אל הלב באופן הכי יפה, מדויק ואוהב שיכול להיות.
הדר שנותנת לי כוח ונוטעת בי שמחה.
יונדי שלנו, זכית להילחם כחלק מצבא של צדיקים אמיצים את מלחמת הקיום והקוממיות של עם ישראל. נפלת על קידוש ה' ואתה נמצא ליד כיסא הכבוד עם צדיקים אמיצים כה רבים. תתחנן בפני בורא עולם שיחוס על עמו, שיביא שלום על ישראל ועל העולם כולו. שיחזרו כל החטופים, הפצועים והלוחמים לבתיהם בריאים ושלמים, שנשב לבטח בכל חבלי ארצנו.
אוהבת אותך לנצח. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.
אזכרת שנה ליונדב – צהלה פרץ, אחות של יונדב
שנה עברה
שנה מאז נפרדנו וקברנו את אחינו האהוב יונדב.
להיות אח זה לא משהו שאתה בוחר, זה משהו שגדל ומתפתח איתך יחד, אתה חלק ממנו והוא חלק ממך. כך שאתה לא מכיר את עצמך במציאות שהוא איננו. כמו איבר בגוף.
לכן האובדן של יונדב הוא ממש כמו קטיעה של איבר, המלווה בכאב פיזי בלתי נסבל. אומנם אפשר ללמוד לחיות עם גדם, אך כאבי הפנטום על מה שהיה ואינו מהדהדים בכל פינה של החיים.
כשנפרדנו מיונדי נפרדנו גם מהחיים שלנו, שהיו ואינם עוד.
קשה לתפוס את זה שיונדב פספס את השנה האחרונה, את הלידות והחתונות, את הלחימה שבוודאי היה ממשיך ואת החיסולים שהיה בוודאי חוגג.
יונדי, גדלנו בשמחה.
בבית מלא בצחוק שירה וריקודים.
כנראה שההפרש בייננו הוא מוצלח במיוחד כי יש לי רק זיכרונות טובים מהימים ההם, זיכרונות כאלו שמעלים חיוך בכל פעם שאני נזכרת בנו, עליזים ואנרגתיים, כמה שטויות עשינו, איזה כיף היה.
אבל עם כל הנוסטלגיה המשובחת, השנים האחרונות איתך היו אפילו טובים יותר.
הרבה דובר וידובר על איזה אדם היית, גדול וחכם, מוזיקאי מוכשר, תמיד תמיד שם כשצריך אותך, מקבל כל אחד כמו שהוא ועדיין בעל דעות ועקרונות מוצקים.
בשבילי, הייתי האדם שפשוט תמיד רציתי בנוכחותו, ביקורי פתע, טיולים, ארוחות, מפגשים והכי אהובים עלי היו זמני איכות גנובים מרצף החיים.
אני מרגישה שאני לא יכולה לתאר במילים מה היית בשבילי בחיים, כמה אני אוהבת אותך יונדי.
בתוך כל האבל אני מרגישה תחושת הודיה גדולה על ה23 שנים שלך.
הודיה על שמצאת את הדר וזכיתם לאהבה מתוקה כזאת, הייתם כ"כ טובים יחד. ואיזה נס שהספקתם להתחתן, איזה שמחה גדולה הבאתם לנו.
הודיה על זה שתמיד ידעת להעריך ולהוקיר תודה, הקפדת לתת לתודה שלך במה ובזכות זה יש לנו מילים טובות להיאחז בהם היום.
הודיה על זה שתמיד שהיינו שם אחד בשביל השניה. תמיד.
בשמחות ובאתגרים, אף פעם לא היה שיפוט רק חיבוק והכלה.
תודה שאין חרטות.
תודה עליך אח שלי יונדב.
אני כלכך מתגעגעת.
נוח על משכבך בשלום.
איזה עולם מטורף – אביאל יצחק לוינשטיין, אח של יונדב
עם האופטימיות הזהירה שמגיעה עם בחירת נשיא חדש-ישן לארצות הברית, מגיעה לי מעין סגירת מעגל הפוכה ועצובה בלעמוד פה עכשיו. זה היה לפני ארבע שנים, במוצאי שבת. נסעתי איתך לחוות השומר, איפה שעשית צעדים גדולים לתחילת הקריירה הצבאית המפוארת שלך, כשקראנו שהגורמים הרשמיים נתנו את הניצחון בבחירות, לג'ו ביידן.
איך הטייקון חסר הניסיון הממשלתי, דונאלד טראמפ נהיה נשיא מלכתחילה? היו לך תשובות, כי היית משכיל, והבנת את הלך הרוח בכל מיני מקומות, כולל בארצות הברית. אבל עדיין, כוכב ריאלטי נהיה מנהיג העולם החופשי. איזה עולם מטורף.
ואני עדיין חושב שזה מטורף שעם כל מה שקרה שם ובעולם אחר כך, הוא נבחר שוב. זה משעשע, ומעניין, ובטח היה לך המון מה להגיד. על מה זה אומר עליהם, העולם המערבי, ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה. אני עדיין אקח בקלות את ערב ההפסד שלו לצידך, על פני הניצחון שלו מעל הקבר שלך. אבל הנה אנחנו כאן. איזה עולם מטורף.
אני אוהב לדבר על הזמנים הטובים שלנו ביחד כילדים, איך היינו משחקים ומשתוללים. חשבתי על עצמנו כצמד בסגנון לורל והארדי, באז ווודי, בוקסי ומרשמלו, למי שמכיר… היינו צמד עוללים, כל אחד עם טירופים משלו, נגד העולם המטורף יותר: מסגרות קשות ומבוגרים שמשלחים בנו חוסרי צדק.
בשנים מאוחרות יותר, כששיחקנו והשתוללנו פחות, היית מסביר לי על איך העולם עדיין מטורף: כמה בירוקרטיות מיותרות יש, איך ההתפתחות הכלכלית שלנו מוגבלת בידי אינטרסָנְטים ותובנות שגויות, ואיך אוכלוסיות מסוימות סוגרות את עצמן, וגורמות הפסד להם ולאחרים.
כואב, צורב, וצובט לי בלב, ללכת בעולם המטורף הזה בלעדיך. החוסר שלך מורגש בכל אירוע וכל מפגש משפחתי.
בכל מקום, אני נזכר בחוויות משותפות, או שאני תוהה איך היית נהנה באותו מקום אם רק היה לך עוד זמן.
כמה שזה מנחם לפגוש חברים שלך שלא ממש הכרתי לפני כן, זה רק מעורר יותר געגוע, כי זה תמיד מרגיש ומדגיש שאתה היית אמור להיות פה, לא להיות רק הקשר התיאורטי ביננו.
אני כל הזמן חושב מה היה לך להגיד על העולם המטורף הזה היום. מה היית אומר על המצב עכשיו, איך היינו חוגגים חיסולי מחבלים בכירים, ואיזה ביקורות ענייניות היית נותן על ניהול המלחמה והמדינה, בעולם המטורף הזה.
בעולם המטורף הזה שכבר למעלה משנה החברים שלך ועוד המון כמוהם, נלחמים על הקיום שלנו. מעל שנה של שבוע אחרי שבוע של "הותר לפרסום". מעל שנה ששישים וארבעה אלף תושבים מפונים מהבתים שלהם. מעל שנה, ולמרות כל זאת, האויב מצפון ומדרום עדיין לא משוטח לעפר ואפר, ומחזיק ב101 חטופים בגיהינום שבו לקחו אותך מאיתנו.
כמה אתה חסר, עם האישיות החיננית, המצחיקה והטיפה מטורפת שלך, לעזור לנו עכשיו להתמודד עם העולם המטורף והדפוק הזה.
אפילו שמפעם לפעם, ידעת להיות ציניקן ופסימיסט כמוני, עצם הנוכחות שלך היתה נותנת לנו אופטימיות. בין אם זה להעריך את המכשולים הרבים שהתגברת עליהם, ובין אם זה רק להיות לצידך ולהרגיש את לב הזהב שלך, את הזרוע התומכת שתמיד באה לעזור.
יהי רצון שנתחזק, שכל אחד בעם יחזור לביתו, שנתאחד עם החטופים, ועם עצמנו. אני מתפלל שנדע ימים טובים יותר, ונבנה עולם טוב יותר משעזבת, אבל תמיד תהיה בי ערגה וגעגוע, לעולם המטורף שהיית חי בו.
אזכרת שנה ליונדב – תומר פהלבני, חבר של יונדב לצוות הסיירת
טוב אז שלום לכולם קוראים לי תומר פהלבני ואני חבר של יונדב מהצוות.
רציתי לדבר דווקא על ההיכרות הראשונה שלי איתו עם הבן אדם המיוחד הזה.
אז אני ויונדב התגסיינו במדור בעייתים אפשר לקרוא לזה, כאלה שעשו בעיות בגיוס או שסתם רצו לדחות את הגיוס והיו נחשבים גיוס דחש-דחיית שירות,רובם נחשבים לבעייתיים.
יונדב הגיע לשם כי הוא בדיוק עבר מהבסיס הקודם שלו ואני כי דחיתי את השירות שלי הייתי אמור להתגייס באוגוסט, אני זוכר שאספו אותנו בתוך מגרש כדורסל פתוח עם ספסלים ושמה חיכו כל החיילים שהיו אמורים להתגייס איתנו ואני מסתכל על האנשים שמסביבי ולידי עומד ענק ג׳ינג׳י ואני אומר לו וואי וואי איזה נפילה מה זה כל הערסים האלה והוא מחייך את החיוך שלו תופס אותי בכתף ואומר חביבי ברוך הבא לגבעתי.
ישר הבנתי שזה לא טירון רגיל ושהוא שונה מכל שאר האנשים שהיו איתנו וככה יצא לנו לדבר עוד קצת עד שגילינו שאנחנו באותה מחלקה אבל לא אותה כיתה. ליונדב היה חלק גדול בלשכנע אותי לצאת לגיבוש ולצערי או לשמחתי לא יצא לי להיות עם הבחור הכי מפחיד וגדול במחזור.
אז יונדב אחי רציתי שתדע שכולנו כל הצוות טסים לתאילנד עוד מעט אמנם בלעדיך אבל אתה תמיד איתנו בלב יהי זכרך ברוך אוהב אותך ומתגעגע המון
שנה עברה וזה בלתי נתפס, אבל עכשיו אחרי אין ספור שעות וימים של דיבורים בעזה אחרי שדיברנו על ההתקלה כלכך הרבה פעמים ועשינו מעגלי שיח ושיחות עיבוד. סופסוף אחים שלי סופסוף הכל יושב לי טוב בראש
תודה שהיום הזה הגיע ועשה לי סגירת מעגל על הלוויות שלא הייתי על השלושים שלא הייתי על הימי הולדת שלכם שלא הייתי. סוף סוף הכל הכל יושב לי טוב בראש. יושב לי טוב בצורה שלא מטרידה אותי וגורמת לי אי נוחות באמצע היום שפתאום נזכר בכם. עכשיו אני נזכר בכם באהבה והתרגשות, נזכר בדברים שלמדתי מכם ושמח פשוט שמח
אזכרת שנה ליונדב – רועי ברגר, חבר של יונדב לצוות הסיירת
שלום לכולם, קוראים לי רועי או ברגר ואני חבר מהצוות של יונדב. התלבטתי זמן ארוך מה להגיד פה ובסוף החלטתי לקרוא קטע שכתבתי ב5 בנובמבר בשנה שעברה. יומיים אחרי האירוע שבו נהרגו יונדב וגלעד. כשכתבתי אותו אז לא חשבתי שאקריא אותו לקהל, כתבתי אותו בשביל עצמי, בתור פורקן של חייל במלחמה. אבל מאז כשאני מסתכל על הקטע הזה הוא גורם לי להרגיש שוב טיפה קרוב יותר לחבר שאיבדתי ואני מקווה שהוא יצליח לעשות את זה גם בשבילכם.
״כבר יומיים אני מנסה לאזור את האומץ לכתוב, והאמת היא שאני עדיין לא בטוח שאני מוכן לזה. בינתיים אדבר קצת על התחושות שלי ועל איך אני רוצה לזכור. האמת היא שלא חשבתי שאפשר לכאוב בצורה כזאת. הלב והמוח שלי מרגישים ריקים. כאילו הכל עצר. תחושה שמזכירה את הרגע הראשון בקפיצה למים קפואים, כשהנשימה נעתקת והדם עוצר בעורקים. ואני עדיין מחכה שהנשימה תחזור. התחושה הכי חזקה אצלי היא געגוע. אני נרדם בלילה ומקווה שיונדב יבקר אותי בחלום. אני חושב על כל רגע שבילינו יחד, מנסה להעלות מהאוב כמה שיותר שיחות ודיונים שניהלנו. אני לא חושב שאי פעם כל כך אהבתי בן אדם והסכמתי איתו על כל כך מעט. הצוות חזק ואני חושב שהיית שמח לראות אותם ככה. לאט לאט אני מבין שלא אחזור להיות מי שהייתי. אני עדיין מנהל התמקחויות בראש, מול עצמי, מול אלוהים. הייתי מוכן לתת הכל בשביל שתחזור אלינו. אני מחכה לזמן שבו אוכל להתאבל עליך כמו שצריך ובינתיים מנצל כל הזדמנות לדבר עליך. לתת לנוכחות שלך למלא שוב את החלל, גם אם זה רק לרגע. אני כל כך כועס שלקחו אותך ממני וכל הזמן שואל את עצמי למה?? אבל יש כמה דברים שאני יודע בוודאות. קודם כל, הצלתם אנשים. מהצוות, מהפלגה, מהיחידה. שנית, אתה היית האומץ בהתגלמותו ממש עד הרגע האחרון. ואפילו תחת אש הצלחת להניח על עצמך קט, היית לוחם אמיתי. שלישית, היית לא פחות מאח עבורי, היו בינינו אהבה והבנה יוצאות דופן וזאת למרות ההבדלים העצומים בהשקפות העולם שלנו. היית אנושי בצורה נפלאה ותמיד ידעת לעמוד לצידי ולהזכיר, מה חשוב באמת ומה לא. זכיתי להכיר אותך וזכיתי בך כחבר. אחד הדברים שמחזיקים אותי בזמן הזה היא העובדה שידעת כמה אני אוהב אותך גם בחייך.״
תודה שהקשבתם לי. למרות שעברה שנה הרבה מהתחושות האלה עדיין מלוות אותי, כמו שהן בטח מלוות הרבה מכם. ולכן אני שמח על הזדמנות הנוספת הזו להיזכר בו ולהיפרד ממנו שוב, ביחד עם האנשים שהוא אהב וכל כך אהבו אותו בחזרה.
אזכרת שנה ליונדב – רועי בן אלי, חבר של יונדב לצוות הסיירת
שהתחלתי לנסות לכתוב כל מה שכתבתי תמיד היה מדרדר מאוד לכבדות ועצב וזה באמת מה שאני מרגיש אחי,
הכל כבד יותר ועצוב יותר אבל אתה לא היית כזה. היית בן אדם של שמחה ציניות וצחוק אז הפעם שאני כותב אני מנסה להקליל.
אנחנו הפכים גמורים , אתה היית גינגי ענק נער גבעות שטייל ואהב אדמה ואני הייתי עירוניסט ערס שבחיים לא נסע בתחבצ, שנפגשנו כל הצוות אמרתי: אלוהים, איך זה יכול להסתדר?
ועם הזמן הכרתי את האדם הכי טוב עם הלב הכי ענק שפגשתי. למדתי ממך לאהוב את הפשוט, להבין מה הרגעים היפים באמת, לשבת עם גיטרה לשמוע מוזיקה ולעשות איזה פקל קפה
למדתי ממך את הבגרות והניסיון חיים, למדתי איך זוגיות בריאה אמורה להראות ואיך גם בחור שנראה מאיים יכול להיות כל כך רגיש.
מאז שהלכת הרבה השתנה כאן אחי כמו שניגנת לנו בשיר,
עקפנו את צוק איתן ונשארנו בעזה יותר מ12 ימים רצוף למרות שלא האמנת
סיימנו את השירות ותכף יוצאים לטייל,
חגגנו לך מסיבת שחרור,
ועוד הרבה דברים שאני כבר מספר לך במהלך החיים.
אחי האהוב אתה תחסר לנו לעד, אתה תהיה איתנו בכל מקום שנלך ובכל מה שנבחר לעשות.
אני אוהב אותך ואלף מילים לא יכולים לתאר את האדם שאתה והחור שהשארת שהלכת
אזכרת שנה ליונדב – הדר לוינשטיין, אשתו של יונדב
כבר שבועות רבים שהבטן שלי מכווצת והמילים לא יוצאות לי.
הידיעה שיום השנה מגיע הופכת לי את הבטן.
להגיע ליום הארור בו חייך נגמרו משתק אותי.
אני כותבת עליך ומספרת אותך כבר שנה ועכשיו אני לא מצליחה למצוא את המילים.
מילות פרידה וסיכום של שנה בלעדיך.
אני לא יודעת איך עושים את זה ומאיפה מתחילים.
צמד המילים שנה בלעדיך זה לא צמד מילים הגיוני, זה לא משהו שאפשר לסכם ולדבר עליו.
זה פשוט כאב שאין לו סוף.
זה עולם שאין בו הגיון.
זה חוסר שורף ושום דבר לא יכול למלא אותו.
אני מנסה לגשש בתוך האפילה הזאת ולמצוא חיים בתוך כל המוות.
כשאתה מתת אהוב שלי, חלק גדול בי מת יחד איתך.
חלק ממני נקבר פה יחד איתך ולעולם לא יוכל לשוב ולחיות בי כל עוד אתה לא פה, חי.
כל החלומות שלנו, כל התוכניות לחיים, כל מה שאני מכירה בי מת חבוק איתך.
לכבודך אהוב שלי אני מנסה למצוא היום את המילים לדבר עליך.
אין לי מילים גדולות, רק לב שבור ואינספור זכרונות.
בדירה קטנה לא רחוק מכאן, בסמטה בצד,
היינו שני אנשים בעולם.
תחילה היינו כל אחד איש ואישה בעולם בנפרד, ומרגע שהיחד שלנו התחיל היינו לגוף אחד.
מרגע שהנחנו ראש זה על זו לא שאלנו שאלות יותר, פשוט ידענו שזה לתמיד.
הלבבות שלנו פעמו בקצב אחיד והנשימה הסדירה את עצמה בנחת החיים כי ידענו שהכל יהיה בסדר כשיש לנו אחד את השניה.
היה לנו סיפור אהבה מהאגדות.
שנינו הרגשנו שאנחנו חיים בתוך סיפור אהבה יפיפה והערכנו כל שניה בתוכו.
היינו מנצלים כל רגע פנוי לזמן הזוגי שלנו ונוסעים לטייל או לתפוס איזה פינה יפה ושוקעים במבטים מאוהבים אחד בשניה, עטופים באהבה גדולה כל כך, רק שנינו מול העולם.
וכגודל האהבה שלנו, כך הייתה גודלה של האהבה שלנו לארץ הזו, לאדמה והנופים בארץ הזאת.
טיילנו בארץ הזאת ואהבנו כל חלק בה.
לפני הגיוס שלך במקום לנפוש בטן גב או לטוס רחוק מכאן, יצאנו חודשיים למסע אהבה לארץ שלנו, שביל ישראל.
מאילת ועד דן הלכנו והכרנו.
כל יום הכרנו אחד את השניה עוד קצת וכל יום התאהבנו זה בזו יותר ויותר, וכך הכרנו והתאהבנו גם בארץ היפה שלנו יותר ויותר בכל יום, על כל גווני נופיה ואנשיה.
האהבה הזאת לארץ זרמה לך בעורקים.
אם היו לנו 24 שעות פנויות היינו לוקחים את האוטו ונוסעים ללילה בכנרת או בים המלח או לאיפה שרק יכולנו להרגיש את האדמה והנופים חלק מאיתנו ממש.
אני מתגעגעת ללילות בשטח לאור ירח, לבד או עם חברים, יחפים ומאושרים, מדורה דולקת ואתה יושב שם מנגן על הגיטרה, או דואג לאווירה ועושה צחוקים עם כל החברים.
אני מתגעגעת לימים שהיינו נרקבים על הספה ופתאום היית מוציא גיטרה וסתם כך מתחיל לשיר.
בימי שישי כשהיית חוזר מהצבא היית מיד מתיישב על הפסנתר, מנגן ושר משירי הארץ, מתיישב ושר שירי אהבה עבורי.
היית מתחיל לנגן ואם לא הייתי לידך, תמיד היית קורא לי לשבת לצידך, להצטרף אליך לשירה ולשמוע אותך מנגן.
כמה אני מתגעגעת לאצבעות הענקיות שלך מנגנות בעדינות אין קץ על הקלידים של הפסנתר.
כמה אני מתגעגעת לשמוע את הצלילים והניגונים שבקעו ממך על כל כלי שאי פעם ניגנת עליו בעדינות כזו, עם הקול המיוחד שלך שנעלם מן העולם.
הפסקול הזה שליווה את חיי ברוך ואהבה פסק ולא יוכל לחזור עוד לתמיד.
יונדב שלי, אהוב שלי.
חשבתי שאני יודעת מה זה געגוע.
הייתי מתגעגעת אליך כל כך כל כך במהלך השנים שלנו יחד כשהיית בצבא, רחוק ממני.
את רוב הלילות הייתי מעבירה בלעדיך אבל בידיעה שבסוף תחזור אלי ותמלא את מכסת הגעגועים.
כל מפגש שלנו היה מטעין אותי בעוד קצת כח עד הפעם הבאה שהתראינו שוב.
לא ידעתי שזה אפשרי להתגעגע הרבה הרבה יותר, בלי שתחזור להטעין בי כוחות ולמלא את הגעגוע הכואב.
כבר שנה שאני הולכת לישון לבד ואתה לא חוזר עם איזה ביקור מפתיע.
החוסר שלך חד ושורף כל כך.
הגעגועים בלתי פוסקים, אליך ולחיים שהיו לנו יחד.
הסופשים היו ימי חג עבורי, ימי חמישי או שישי כשהיית חוזר הביתה והיינו שוב יחד, שני אנשים אוהבים, ככה פשוט.
היינו הולכים יד ביד ברחובות ירושלים, עוצרים בשוק לקנות לך גומי או כנאפה העיקר שיהיה משהו מתוק, ממש כמו שאתה אוהב.
היינו יושבים לבירה עם חברים או פשוט נשארים מכורבלים בבית.
לא היה משנה לנו מה נעשה, העיקר שנעשה את זה ביחד.
העיקר היה שידענו שאנחנו לא לבד, שאנחנו צועדים את החיים האלה בזוג, באהבה ובהערכה אחד כלפי השניה לתמיד.
אני מתגעגעת לארוחות הביתיות שלנו.
אני הייתי מבשלת ואתה היית שם שירים ומושך אותי לרקוד איתך בסלון.
אני מתגעגעת לסוף יום עם כוס יין על הספה.
אני מתגעגעת לפשטות של החיים כשהם היו לצידך.
כשהייתי מסתובבת שלובת זרועות איתך ברחובות, הייתי עומדת לצידך בגאווה על כך שאתה האיש שלי.
האיש שלי שרואה אותי הכי עמוק ומבין אותי תמיד גם בלי מילים ואוהב אותי פשוט כמו שאני, עם כל הפגמים.
היית אדם מיוחד עבור כל כך הרבה אנשים, עם כל הגודל הרב שלך, הלב שלך היה גדול הרבה יותר.
לכל מקום שהגעת ישר היית נהפך לחבר.
אם היית מגיע איתי למקומות ומכיר אנשים חדשים אף פעם לא היית רק הבן זוג של הדר, תמיד היית נהפך ליונדב החבר, זה שכיף איתו ומצחיק ושאפשר לדבר איתו בכנות על הכל. בן אדם שכל אחד רוצה להיות בחברתו, כך זה היה בכל מקום שהגעת אליו, ידעת להיות פשוט חבר.
בשקט שלך ובפשטות הצנועה שלך הצלחת לראות את כולם באמת.
ידעת לגשת לכל אחד ברגישות ובהכלה, ידעת להבין מורכבויות ולייעץ באהבה מחכמתך הרבה לכל מי שרק חפץ בכך, אף פעם לא כפית את דעתך על האחר.
אם היו שואלים אותך, רק אז היית מדבר ותמיד היו לך דברים חכמים ועמוקים להגיד, לא היית אומר דברים בלי בסיס, בלי לחקור ולבדוק את העובדות.
ביחד עם האדם השקול שהיית ידעת להביא איתך את האיזון המושלם בכל כך הרבה רבדים שהיו בך.
היית האיש ששותה וויסקי בכוס מכובדת ומעשן מקטרת, שומע מוזיקת קאנטרי או בסגנון אירי.
והיית גם הילד הקטן, השטותניק שאוכל מלא ממתקים ועושה מלא שטויות עם חברים.
כמה צחוקים היו לנו יחד.
הייתה לנו שפה משלנו, שרק שנינו ידענו להבין את המילים.
היינו צוחקים אחד מהשניה ואחד על השניה, בלי להעלב, היינו בטוחים באהבה שלנו גם כשצחקנו אחד על השניה מול חברים.
היו לנו מלא חוויות ובדיחות שרק אנחנו מכירים.
נשארתי לשאת את כל זה לבדי.
נשארתי עם שפה ומילים שאף אחד חוץ ממך לעולם לא יבין.
היו לנו אינספור חלומות ותכניות לעתיד.
נשארתי לבד עם כל החלומות הגדולים.
חלומות שנקברו יחד איתך ושלעולם כבר לא נגשים.
מתוך ה-3 שנים הקסומות שהיו לנו, החודשיים היפים ביותר בחיי היו החודשיים שזכיתי להיות נשואה לך, חודשיים שמתוכם ראיתי אותך במצטבר אולי חודש.
חודשיים של חיוך מאוזן לאוזן על החיים שנכונו לנו יחד, חודשיים של גאווה בך שאתה בעלי וכמה זכיתי.
כשהמלחמה התחילה, היה לך ברור שאתה מיד יורד לדרום עם כל הצוות, לא פחדת.
הייתה בך נחישות ורוח כמו שלא ראיתי בך מימי קודם.
ידעת שאתה נכנס לעזה כדי לשמור ולהציל את הארץ המדממת שאתה כל כך אוהב, שהייתה נטועה בתוכך כל כך חזק.
נכנסת בבטחון ובראש מורם ודאגת תמיד להגן עלי, לא רצית לספר מה ראית ומה עברת כדי שלא אדאג לך, כדי שאוכל אני להישאר שפויה ולדאוג לעצמי בזמן שאתה רחוק.
אמרת לי להתעסק בחלומות שלנו ובתכניות שלנו כדי שנוכל להגשים אותם כשתחזור.
חיכינו לשחרור שלך כל כך, רצינו לצאת לטיול ארוך, לראות עולם.
לא ידענו לאן נטוס ומתי נחזור, ידענו רק שכל חור בעולם שלא יהיה, נהיה בו יחד.
אני עדיין חולמת את החלומות שלנו, מדמיינת מה היה קורה ואיך היו נראים החיים המשותפים שלנו.
בטח היינו טסים ומטיילים, וכשהיינו חוזרים אתה היית הולך ללמוד.
היינו מביאים ילדים, אני מדמיינת אותם כל כך דומים לך, ילדים יפים תכולי עיניים, כמו שלך.
היינו בונים בית ומגשימים מלא חלומות קטנים וגדולים במהלך החיים.
אני מדמיינת אותנו מבוגרים, שותים קפה יחד וממשיכים לטייל כל עוד אפשר.
אבל כל זה נשאר בדמיונות שלי.
אני ממשיכה להתבגר ואתה אהוב שלי, לנצח תישאר חתיך וצעיר בן 23.
השארת לכולנו פה חור גדול בלב.
החלל שנפער בלב שלי הוא עצום ולא תמיד אני מצליחה לראות מעבר אליו.
אבל אתה היית ותישאר לעולם שמש גדולה ומאירה ואני בטוחה שאתה שולח ועוד תישלח לי קרניים גדולות של אור וחום כדי שאצליח להתמודד עם המציאות הקשה כאן בלעדיך.
בדמיונות שלי לנצח נישאר שני אנשים אוהבים וצעירים שגרים בדירה קטנה, לא רחוק מכאן, בסמטה בצד.
אזכרת שנה ליונדב – אלנתן לוינשטיין, אח של יונדב
שנה עברה. שנה עברה מאז היום השחור והנורא שבו אחינו האהוב יונדב נפל בקרב. שנה עברה, אבל הזמן לא ממש עשה את שלו. הוא בעיקר העצים את הגעגוע. בשנה האחרונה התמונה של יונדי מביטה בי בכל מקום. בכל התמונות יונדב נראה כל כך חי, מוחשי וקיים שהפער למציאות הופך גדול יותר. הידיעה שיונדי לא איתנו מכה בכל יום מחדש וכואבת לא פחות מהיום שעבר. כל הדברים המשותפים שאהבנו, כל זכרון ילדות שקופץ ועולה פתאום בלי התראה, תמונה משפחתית, סרטון מפעם, בדיחה פנימית שעולה אבל כבר אין עם מי לחלוק, רגעים מתוקים-מרים שכל אחד כזה משאיר אחריו כאב, כאילו מחטט בפצע. אבל גם משאיר את יונדי בחיים. לעוד רגע קצר וכואב, אבל חי. בתוכנו.
אנחנו נמצאים כאן היום בהר הרצל, הר המנוחות של גיבורי ישראל שחירפו נפשם למעננו. אנחנו כאן כי יונדב נהרג בזמן שנלחם בגבורה במחבלים מרצחים ושפלים, כדי להגן על עמו ועל ארצו. כדי שאנחנו נוכל להגיע לכאן, לירושלים, למקום בו יונדי קבור לצד אחיו לנשק, גיבורי האומה. כדי שנוכל להיות עם חופשי בארצנו. כדי שכולנו נוכל לחיות. פשוטו כמשמעו.
אנחנו אמנם בהר הרצל אבל יונדי לא היה רק חייל. הוא היה איש צעיר, מתוק ומוכשר כל כך, שעבד קשה לאורך חייו כדי לבנות את עצמו ואת עתידו, ונהרג לפני שהספיק להוציא לפועל כל התכניות שלו. בגלל שאנחנו יודעים איזה אדם מיוחד הוא היה, כל מחשבה כזו, על יונדי, על מה שהיה עושה בחייו, על הבית שחלם להקים עם הדר, על החיים המשותפים שחיכו לנו, רק מעצימה את תחושת האובדן והחוסר.
העובדה שיונדי נפל בזמן שנלחם בגבורה במחבלים, האיש שהוא הפך להיות, הערכים שהאמין בהם ונלחם עבורם, הם באמת מקור לגאווה. הסיפורים ששמענו בשנה האחרונה, וגם אלו שהכרנו לפני, מחזקים גם הם את התחושה. אבל הגאווה הגדולה לא מקטינה את החור שנפער בלב.
בשנה האחרונה נראה שאיכשהו יום בא ויום הולך, העולם ממשיך להסתובב, אבל משהו נשאר תקוע.. החיים לכאורה ממשיכים, אפילו המלחמה ממשיכה, אבל האיזון הופר. משהו חסר. נועה אלירז שלנו, שנולדה השנה וקרויה על שם יונדי, יונדב רז, מסתכלת על התמונה שלו בסלון כל יום. אבל היא לא תזכה להכיר אותו, למשוך לו בזקן, לראות את העולם ממרומי הכתפיים של דוד יונדי האגדי.
יונדי היה איש מיוחד מאוד. ערכי, חכם ונחוש. אח, בן דוד, נכד, בן זוג, בן וחבר שמילא את הסביבה שלו באור, היה לו כוח פנימי ועוצמה להתמודד עם אתגרים. אחד שכולם ידעו שהוא שם תמיד כדי להושיט יד.
בשנה האחרונה העצב והיגון, לצד הגאווה והגעגועים נוכחים בחיינו באופן תמידי. ההקרבה של יונדב ושל כל החיילים הגיבורים שנפלו אינה מובן מאליה. הם נתנו את חייהם כדי שאנחנו נוכל להמשיך לחיות חיים חופשיים, כדי להעביר את התקווה והמורשת המפוארת, גם אם לפעמים כואבת מאוד שלנו, לדורות הבאים. הם הגיבורים שלהם אנחנו חייבים הכל. אני מסתכל על המשפחה, החברים, על האנשים שבאו היום לכבד את זכרו של יונדב, ואני יודע שהוא יישאר בליבנו תמיד.
הגענו לכאן היום כדי לזכור ולכבד את יונדב. למרות שאנחנו מציינים שנה ואמורה להיות איזו סגירת מעגל, המעגל לא נסגר היום וכנראה גם לא ייסגר. גם מחר, תכה בי מחדש ההבנה שיונדי אחי האהוב כבר לא איתנו. לא נפסיק לזכור, להזכיר ולהנציח. נשתדל לקחת מיונדב את המתנות הנפלאות שהוא השאיר לנו בחייו הקצרים, ולשאוב כוח מהזכות להיות אחיו.
המלחמה הקשה שלקחה לנו את יונדי ממשיכה גם בזמן הזה. ברור לנו שהיא לא תסתיים בקרוב, כנראה לא בימי חיינו. חברים ומשפחה ברגעים אלו ממש ממשיכים את המלחמה הזו על קיומנו. אין ברירה אלא לנצח. לקבל השראה מיונדי, ולהרים ראש. בשם הגיבורים, בשמו של יונדי אחי הגיבור. ה' ייקום דמו. יהיה זכרו ברוך. אוהב ומתגעגע מאוד אחי.
אלנתן
אזכרת שנה ליונדב – דוד מ' וינברג, ידיד המשפחה
היָארְצַייט של יונדב
מחווה לחיילים האמיצים, למשפחותיהם החסונות ולאומתנו המאמינה.
מאת דוד מ' וינברג
ערוץ 7, כ"ג בחשוון תשפ"ה 24.11.24
https://www.inn.co.il/news/654203
דוד וינבר. צילום: באדיבות
היָארְצַייט של חיילים ישראלים שנפלו בקרב בתחילת התמרון של צה"ל נגד חמאס, כחודש לאחר ה-7 באוקטובר, מצוין כעת, באמצע חודש מרחשוון – החודש המר, המר של חשוון.
אחד מהחיילים הגיבורים שנהרגו הוא חברי הצעיר האהוב, יוֹנָדָב רז לוינשטיין, ה' ייקום דמו. ליוֹנָדָב היה גוף של ענק ונשמה של זמר. בשל גודלו, זקנו האדום העצום וכישורי ההנהגה הצבאיים המרשימים שלו הוא היה ידוע כ"הוויקינג" של סיירת גבעתי. בשל הרוח השקטה והגישה המלומדת שלו לכל דבר, הוא היה נחשב בגיל 23 כ"זקן החכמים" של אותה יחידה.
הוא נשא לאישה את אהבת חייו, הדר קרווני, רק חודשיים לפני שנגדע בידי פלסטינים שקפצו מתוך מנהרת טרור התקפית בעזה. אני זוכר את חברי הפלוגה של יוֹנָדָב רוקדים ושרים בחתונה בהתלהבות ובעוצמה כזאת שהקרקע רעדה ממש והשמיים כאילו זזו ונעו גם כן. הוא היה בנם הצעיר של ידידיי היקרים ד"ר מרדכי ז"ל וליאורה תבלט"א לוינשטיין.
בהתכנסות לרגל היָארְצַייט לפני יומיים ליד קברו בהר הרצל, ובכינוסי זיכרון רבים אחרים לאחרונה (רבים מדי!), מה שראיתי היה מדהים, מה ששמעתי היה מעודד, ומה שהרגשתי היה מחזק.
כמובן, היו שם ייסורים וגעגועים, כאב ופאתוס, עצב חודר עצמות על אובדן חיים מבטיחים שנקטעו, ורחמים נוקבים על המשפחה האבלה הקרובה. כל זאת מקופל לתוך המציאות העגומה של מספר רב של מצבות צבאיות בנות שנה מסודרות בשורות מדויקות עד כמה שהעין שולטת, המציף אותי בעצב על גודל ההקרבה של ישראל.
אך לא היה שם ייאוש. לא חרטות, ולא שקיעה בהאשמות. שום דיבור על אובדן התקווה.
במקום זאת, הייתה גאווה על הזכות להילחם על החופש, הביטחון והריבונות של העם היהודי בארץ ישראל. הייתה החלטיות להמשיך להילחם. הייתה נחישות לנצח את כל האויבים. זה היה צונאמי של עמידה איתנה, מפגן של מסירות אידאולוגית מהממת לגורל היהודי.
והייתה התעלות: להיטות לחיות חיים שמחים, משמעותיים ופוריים למרות הטרגדיה – מתוך נאמנות לחייל שנפל ולאומה בכללותה.
היו שם חיילים צעירים שהגיעו ישירות משדה הקרב ושבו ישירות לשדה הקרב, אשר דיברו על המוסריות והאומץ שלמדו מחברם לנשק שנפל. היו שם סבים מוכים ושכולים שהציעו תובנות על תהפוכות ופגיעויות החיים, תוך הנחיה לנכדיהם להמשיך להילחם – שכן דרכה של ישראל מוצדקת, ומטרתה צודקת.
זה מה שחוקרים חברתיים מכנים "חוסן".
חלקים נרחבים מהציבור הישראלי מתודלקים ונגאלים על ידי חוסן זה, המניע אותם לבצע משימות שונות של גמילות חסד והתנדבות.
זה נע מאימהות מרשימות המחזיקות את חזית הבית ועד למאות אלפי ישראלים (ויהודים מהתפוצות) המתנדבים בדרכים שונות למילוי החסר בשדות, במפעלים ובבתי החולים. מאלה המטפלים בילדים למשפחות של חיילי מילואים הרחק מהבית, עד אלה המבשלים ואופים לחיילים בחזית. מעובדים סוציאליים ומומחי טראומה המלווים את משפחות החטופים, המפונים והאבלים, ועד מומחי דיפלומטיה ציבורית הלוקחים על עצמם באומץ את ההתמודדות עם האנטישמים בעולם.
בקיצור, החברה הישראלית היא גיבורה, רחמנית, נחושה וחסונה. זה דבר מדהים.
למרות האבדות בשנה החולפת והמציאות העגומה של הקרב הנמשך, שכנראה תהיה מנת חלקה של ישראל בשנים הקרובות, רוב הישראלים אופטימיים לגבי העתיד. עשרות סקרים מעמיקים ומדדי "אושר" בינלאומיים מאשרים זאת.
למשל, סקר עדכני של הדור הצעיר בישראל (על ידי גליקמן, שמיר, סמסנוב מקבוצת פובליסיס) מבהיר באופן ברור שישראל מבורכת בנוער המאמין ביותר; דור של מנהיגים עתידיים אופטימיים ושאפתנים מספיק כדי לדחוף את ישראל להצלחה למרות האתגרים הצפויים.
59 אחוזים מאמינים שישראל חזקה, שתנצח בכל המלחמות, ושיש לה עתיד מבטיח. 49 אחוזים אומרים שהם מגויסים לצבא או מתנדבים במסגרות אזרחיות והם "מסורים" למדינה. 82 אחוזים מוכנים (במידה מסוימת או במידה רבה) להשהות את "החיים הטובים" מבחינת תוכניות אישיות לעבודה, לימודים וחופשה כדי לשרת את המדינה, והם מוכנים לוותר לגמרי על נסיעות לחו"ל.
ההסברים לאופטימיות ומחויבות מדהימות כאלה – למרות חילוקי דעות פנימיים בישראל וסכסוכים חיצוניים מתגברים – נעים מן המרקם העשיר של קשרים חברתיים המאחדים את הישראלים ועד אמונות תרבותיות ולאומיות משותפות.
אני חושב שישראל היא גם אומה מאמינה עמוקות, אחת מהחברות ה"דתיות" ביותר בעולם המודרני, וזהו מקור מרכזי של חוסן. עם כל ה"חילוניות" של רבים בסגנון חייהם, הם בו-בזמן מאמינים עמוקות בהשגחה אלוהית על העם היהודי.
ברובם, הישראלים חשים שהם משתתפים במסע מטא-היסטורי גדול; מסע טעון בכוחות רוחניים ועמוס בירושה מוסרית שאפשרה לעם היהודי להחזיק מעמד במשך אלפי שנים והחזירה אותו לארץ ישראל. הם יודעים שאף יהודי אינו חי בישראל "סתם" או במקרה, אלא שיש יד מכוונת מאחורי התחייה המודרנית של העם בישראל.
הביטו בכל התכנסויות התפילה בכל פינה בארץ. הביטו בטקסי קבלת שבת המוניים בנמל תל אביב ובתחנת הרכבת בירושלים בכל יום שישי בערב, המתקיימים בהשתתפות מאות. הקשיבו למילות מוסיקת פופ בתחנות רדיו "חילוניות" כביכול – שירים של כמיהה רוחנית עם מילים מהתנ"ך ומסידור התפילה. אתה מרגיש את החיפוש הרוחני המתנהל, בעוצמה ההולכת וגוברת מאז הזוועות של 7 באוקטובר.
לפי נתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 80% מהישראלים המגדירים עצמם כחילוניים אומרים שהם "מאמינים באלוהי ישראל". 80 אחוז! לדעתי, זה אומר ש-80 אחוז מהישראלים ה"חילוניים" אינם באמת חילוניים! הם מאמינים באלוהי אברהם, יצחק ויעקב אשר ממשיך להיות פעיל בהיסטוריה היהודית.
וזה, לדעתי, מקור מרכזי של חוסן ישראלי מול קשיים כה רבים.
אבוי, ישראלים אנטי-דתיים (מיעוט זעיר מהציבור) טובעים בתסכול ובמרירות של עצמם לנוכח סטטיסטיקות אלה. הם כביכול "נאורים", אך למעשה הם מדוכדכים וצרי אופק. הם חוששים מ"מאמינים אמיתיים" – בין שמדובר במאמינים באלוהים או במאמינים בזכויות היהודים על ארץ ישראל.
מה שהם אינם מבינים הוא ש"דתי" ו"מאמין" אין פירושו, ובדרך כלל אינו, בדלן, לא-סובלני או לא-רציונלי. אלא להפך, פירושו מחושב, גאה, נחוש וחסון. זה אומר אמונה באלוהים, ביטחון בזכויות היהודיות-הציוניות, ואמון בעתיד היהודי.
הרב הראשי הבריטי לשעבר לורד ד"ר יהונתן זקס כתב: "העם היהודי קיים זמן רב יותר מכמעט כל עם אחר. ידענו את חלקנו בסבל. ועדיין אנחנו כאן, צעירים, מלאי אנרגיה, עדיין מסוגלים לשמוח ולחגוג ולשיר. יהודים צעדו יותר מרוב העמים בגיא-צלמוות, ואף פעם לא איבדו את ההומור או את התקווה שלהם – בשל האמונה באלוהים."
ביָארְצַייט של יוֹנָדָב, לכבודו ולזכרו, ראוי להכיר את מקור הזהות והנאמנות המניע אומה זו. חשוב להכיר את האופטימיות האמיצה ולהגביר את האמונה הפטריוטית המובעת באותנטיות על ידי הדור הצעיר של ישראל ורוב החברה הישראלית. העם היהודי אינו יכול להרשות לעצמו פחות מכך.
הכותב הוא מנהל-שותף ועמית בכיר במכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, בירושלים. הדעות המובעות כאן הן שלו. המאמרים שלו בנושאים דיפלומטיים, ביטחוניים, פוליטיים ויהודיים לאורך 27 השנים האחרונות שמורים באתר davidmweinberg.com.
